השופר האחרון שתקראו. 

השופר האחרון שתקראו

בעקבות השביתה בה נקטו השבוע עובדי עיתון "הארץ", בתגובה למצב הכלכלי הקשה אליו נקלע העיתון, וכן בעקבות המשבר בעיתונות המודפסת בכלל, שכולל גם את העיתון "מעריב", הנמצא בסכנת סגירה, אנו עדים למצב רגיש וחסר תקדים, בו קיימת סכנה ממשית להמשך קיומו של ענף העיתונות המודפסת בישראל.

יש מי שיגידו, ובמידה מסוימת של צדק, כי כיום בעידן האינטרנט המצוי בכל בית ובכל טלפון נייד, אבד הכלח על העיתון המודפס, ועתידו הוא כנראה להיעלם מן העולם עם הזמן. אך עם זאת, העיתונות הכתובה והמודפסת, עדיין תופסת מקום כלשהו, בתחום הרחב של אמצעי התקשורת והמדיה בארץ, שהשתנה עם חלוף הזמן, ועם בוא הטכנולוגיה.

הסכנה בסגירת עיתונים, אינה נובעת רק מן הדאגה לגורל עובדי העיתון. הדאגה האמיתית נובעת מן החשש הסביר ביותר, כי סגירת עיתונים תוביל בהכרח לחוסר במידע ובהתראה לציבור "הטכנופובי", (זה שעדיין מעדיף את העיתון המודפס, מאשר האינטרנט ושאר הטכנולוגיה) על המתרחש בארץ, ועל עוולות ומחדלים שמתרחשים הן בממסד והן בחברה הישראלית, והמדווחים באופן תדיר בעיתונות היומית.

הבעיה מתחדדת ומדאיגה עוד יותר, בעקבות כניסתו לשוק התקשורת של "ישראל היום", עיתון שהוקם וממומן ע"י המיליארדר היהודי-אמריקני שלדון אדלסון, אחד מעשירי ארה"ב, וכן תומך קרוב ונלהב של מפלגת הליכוד, ובעיקר של העומד בראשה, רה"מ בנימין נתניהו. אדלסון אף סיפר לא מזמן בראיון שנתן בארה"ב, על הצורך להקים עיתון שיאזן במקצת את מצג העניינים בתקשורת הישראלית, שלדידו היא שמאלנית מדי מבחינה פוליטית, ואינה הוגנת מספיק.

"ישראל היום" הצליח לתפוס נתח יפה מבין קוראי העיתונים בישראל, בעיקר בגלל העובדה כי הוא מחולק ללא תשלום, כמעט בכל קרן רחוב, וכן מחולק לביתם של בעלי מנוי, בעלות סמלית של דמי משלוח בלבד. הציבור הישראלי, שאוהב לקבל "מתנות חינם", הפך את העיתון לנפוץ ביותר בימי חול כיום, על חשבונם של עיתונים וותיקים, הנמכרים בתשלום.

העיתונות והתקשורת בכלל, נקראים לעיתים "כלב השמירה של הדמוקרטיה", מכיוון שתפקידם הוא למנוע מן הגופים המחזיקים בשלטון במדינה, מלעשות ככל העולה על רוחם, וכן לאפשר חופש ביטוי והשמעת דעות, שלעיתים אינן עולות בקנה אחד עם רעיונות ומטרות השלטון. אמצעי התקשורת, בעצם דיווחם על שערוריות ומחדלים, על שחיתות וניצול השררה, הם ששומרים על זכות הציבור לדעת, ועל ממשל תקין ושקיפות שלטונית אמיתית.

המציאות האפשרית, בה נתעורר בוקר אחד, למדינה בה יש עיתון מודפס אחד, שמחולק חינם אין כסף לכל עובר ושב, עיתון שתומך במוצהר ובגלוי במפלגת השלטון (הנוכחית), היא אינה בריאה במקרה הטוב, ומדאיגה ומסוכנת במקרה הרע. כמה ניתן יהיה לסמוך על העיתון במצב עניינים שכזה? כמה ממה שנקרא בעיתון כזה, ישקף למשל גם את דעותיה של האופוזיציה בישראל? כמה נוכל לסמוך על העיתון, במקרים בהם מהלכיה של הממשלה, מלווים בסימן שאלה ציבורי?

העיתון "פראבדה", שיצא לאור בבריה"מ הקומוניסטית, והיה שופרה של הממשלה הסובייטית לאורך שנים רבות, עד לפירוקה של בריה"מ, מהווה דוגמא קיצונית ומובהקת, לסכנה במדינה של עיתון אחד, שהוא עיתונו של השלטון. הדוגמא הרדיקלית הזו צריכה להמחיש את הסכנה, שבסגירתם של כלי תקשורת (גם ערוץ 10 למשל), והמשמעות המתקבלת מכך. היעלמותם של כלי תקשורת שונים, אינה עניין של מה בכך, אלא היא מהווה בעיה אמיתית, וחשש משמעותי לקיומה של הדמוקרטיה. זה לא רק עניין של פיטורי עיתונאים וכתבים, בשל מצב כלכלי. עיקר העניין הוא היעלמותם של אמצעי תקשורת, המהווים כלי משמעותי והכרחי, בשמירה על זכות הציבור לדעת, חופש העיתונות וחופש הביטוי בישראל.